יצירה היא דיבוב העולם בגוף

שיר מודפס על קיר מונח לצד רישום - מפרים זה את זה, באופן שרק הטבע יודע לעשות, וזה נראה טוב, זה נובע מתוך סימביוזה. את.ה קורא מילות שיר בתנועה בה מבט בוהה ברישום, וההפך. ולמרות שלא ברור לך איך הם יכולים להיות זה עם זה - בכל זאת הזמן הופך את היצירות לאחת אורגנית עד שאין דרך לראות את זה אחרת. אפילו הכותב והרושמת אינם רואים את ההדבקה. עכשיו המשמעות נוצרת כמרחב שלישי - הרווח הופך יצירה בפני עצמה. יש הקוראים לזה דיאלוג או קוונטים. ואני, שלא בהכרח מבין משהו לא בזה ולא בזה, לא יכול להסביר מה קרה פה הרגע.

**

השבוע פגשתי דולפין אמיתי. במפגש עם בעל החיים הקסום הזה, יש משהו פשוט כל כך ועמוק כל כך, עד שאני יכול להיות לגמרי אני, עם כל החרא והיופי שבי. וזו אנרגיה כזו שרק כשפוגשים בה מבינים. עד כדי כך מבינים, שהראש והפה לא יודעים להסביר, את מה שהגוף בטוח בו כל כך.

והנה עצת הכתיבה -

כשאת יושבת לכתוב משהו. עצרי רגע, התבונני בעצם הראשון המעניין, שתפסו עינייך. התבונני בו שתי דקות. ואחר כך כתבי - אם היית את העצם עליו הסתכלת, איזו עצה היית נותנת לעצמך האמיתי, ובאיזו דרך היית מעבירה אותה (את העצה) אלייך (האמיתית)?